הסיפור מתחיל 06/1967 (השבוע הראשון או השני של מלחמת ששת הימים) ביום ו’ בשעה 8.00 לערך כאשר בערבו של אותו יום יחול ערב חג השבועות הייתי מתנדב בחטיבה הירושלמית ביחידת החינוך וביקשו מאיתנו אני וידידי אריה ועוד בחור שאיני זוכר כרגע בדיוק את שמו אך גם ירושלמי שהיה חייל בשירות חובה בחטיבה והוא למעשה היה האחראי עלינו ,נתבקשנו לקחת חבילות עיתונים של סוף שבוע וחבילות קטנות של דברי מתיקה שנתקבלו כנראה מהוועד למען החייל לשם חלוקתם לחיילים השוהים בשטחי הקרבות מבית אל עד למבואות שכם. העמסנו על הרכב הפרטי של ידידי אריה ויצאנו לדרך התחלנו בבית אל והמשכנו לרמאללה שם פגשנו חיילים על ציודם המבקשים לדעת חדשות מהארץ ספקנו להם עיתונים והמשכנו הלאה ,באחד נקודות העצירה שעצרנו לנוח נגש אליי חייל מילואים ושאל האם אנו ירושלמים עניתי לו שכן והוא המשיך ושאל האם אוכל לעשות לא טובה אישית השיבותי שאני אשתדל והוא התחיל לספר לי שהוא מגויס יותר משלושה שבועות ואין לו כל קשר עם אשתו שהיא בהריון בחודש התשיעי ובאם אני מוכן למסור לה מכתב שהוא יכתוב וייתן לי ושאמסור לה אישית לאחר שהוא אמר מה הכתובת שלו שזה היה ברחוב ברזיל בקריית יובל ידעתי שתהייה לי בעיה כי כשאני אגיע לירושלים לאחר סיום הסיור עד לשכם השבת תכנס ולא תהייה לי אפשרות להגיע לכתובת שהוא מסר לי אך ומאחר וראיתי כמה הוא לחוץ והיה ממש על סף דמעות הסכמתי לקחתי ממנו את המכתב והמשכנו בדרכינו לכיוון שכם . אחרי שניים או שלושה ק »מ ראינו קבוצה של חיילי מילואים ששוהה באזור עצרנו וחילקנו להם גם עיתונים ומהחבילות שהבאנו עבורם ובאותה הזדמנות ישבנו שם גם להתרענן מהחום ומהדרך ותוך כדי שיחה עם אחד אנשי המילואים שם הוא סיפר לי שהוא ירושלמי רווק ויש לו הורים זקנים ואין לו כל כדי להודיע להם שהוא בסדר כי מיום גיוסו לפני כשבועיים ועד היום לא נוצר קשר בינו לבין ההורים ובהיסוס קל הוא שאל האם אוכל להעביר מסר בעל פה שהוא בריא ושלם ומבקש סליחה מהם שנבצר ממנו ליצור קשר עימם ,השבתי לו שאעביר את ההודעה מה שהם גרים בשכונת שיך -באדר מאחורי בנייני האומה באזור שאוכל להגיע אליהם גם ללא עזרתו של ידידי אריה בעל הרכב הפרטי הוא מסר לי את שמם ומשפחתם והוא הודה לי מאוד ונפרדתי ממנו ומקבוצת החיילים שמסרו לנו חבילות מכתבים כדי שנשלשל בתיבת הדואר .
המשכנו את משמתינו ובשעה 17.00 לערך הגענו לירושלים היה עליי להגיע איכשהו לרחוב ברזיל כדי למסור את מכתבו של חייל המילואים לאשתו ההרה ביקשתי מאריה באם יוכל להקפיץ אותי לשם הוא הסכים להוריד אותי שם ולא לחכות כי הוא כבר באיחור משום שאשתו בוודאי דואגת לו הודיתי וירדתי ברחוב האמור ולאחר חיפושים ושאלות לשכנים מצאתי את הדירה פתחה לי אישה בהריון שבקושי הייתה יכולה לזוז אמרתי לה שיש מכתב מבעלה והוא מוסר לה ד »ש ושהוא בסדר גמור , האישה החווירה והתרגשה לסירוגין לרגע חשבתי שהיא עומדת להתעלף אך למזלי הדירות באזור בכניסה לבתים יש מסדרון ארוך והשכנים שראו ושמעו שמישהו שואל על המשפחה הזו מיד יצאו מתוך סקרנות ואולי מתוך דאגה כי ידעו שהוא במילואים ואין כל קשר איתו ומיד נכנס איזו גברת והושיבה את האישה ההרה על כסא והביאה לה מים עד שראיתי שהיא התאוששה איחלתי לה שאני מקווה שהוא יחזור בשלום ומשם היה עליי לדאוג להגיע לכתובת השנייה שקיבלתי בשכונת שיך- באדר ליד בנייני האומה יצאתי לכביש ולאחר כחצי שעה הצלחתי להשיג טרמפ בכדי להגיע למרכז העיר הנהג הוריד אותי בדיוק ליד בנייני האומה ומשם שמתי פעמיי אל הכתובת שהייתה בידי ,הגעתי למקום וכבר השבת אך עדיין היה קצת אור בחצר פגשתי אישה די מבוגרת שאלתי אותה למשפחה שאני מחפש היא ענתה לי שאותה אני מחפש ושאלה עניתי לה שיש לי ברכת שלום מאדם זה וזה והיא התחילה להחוויר ולרעוד ואמרה שזה בנה ושהם מאוד דואגים לו כי אין להם כל מידע עליו מאז גיוסו מיד אמרתי לה הוא בסדר וביקש ממני למסור לכם שהכול בסדר והוא מרגיש טוב ופשוט מאחר ואין דואר סדיר הוא לא היה יכול ליצור קשר עד עכשיו , אך הגב’ לא האמינה לי והתחילה לבכות ושטוח קרה לו משהו ואני לא מספר לה אז שוב חזרתי ואמרתי לה את כול מה שאמר ושהוא בסדר גמור ואין לי כל אינטרס לשקר לה ורק לאחר שכנועים נוספים היא קצת נרגעה וכל זה קורה בחצר הבית למטה , היא פנתה אליי בתחינה האם אני מוכן לעלות עימה לבית שם נמצא האבא היושב « כמו שבעה » על הבן ,קיבלתי צמרמורת לשמע הדבר ומיד הסכמתי עליתי איתה במדרגות שנראו לי כאילו אנו עולים עשר קומות האישה נעה בכבדות אך בהקלת מה לשמע הבשורה על בנה בהגיענו לדירה ראיתי את האבא זקן עם זקן לבן בעל הדרת פנים שאכן יושב « שבעה » על בנו האימא הקדימה והציגה אותי כאדם שהביא בשורה משמחת הודות בנם ושהוא בריא ושלם הוא פנה אליי ושאל באם זה נכון אמרתי לו כן ושהוא מרגיש טוב והכול בסדר והוא מבקש סליחה על שלא עלה בידו ליצור עימם קשר בכל הזה אך הוא עדיין לא האמין לי ולכן הוא התחיל לשאול איך הוא נראה ולמזלי זכרתי כל פרט ופרט מדמותו של הבן וציינתי מספר מאפיינים ורק אז הוא האמין לי ופרץ בבכי אך מיד הפסיק כי הוא אמר לי « ליל שבת עתה וגם ערב חג השבועות וזה לא הזמן לבכות » הוא קם ממקומו על הרצפה והתיישב על הכסא וביקש ממני להצטרף אליהם לארוחת ליל שבת וחג עניתי לו בנימוס שאני מאוד מודה לו ההזמנה אך אני חייב לחזור הביתה כי אני יצאתי מביתי בבוקר מוקדם והוריי ידאגו לי. מה גם שהייתי כל כך מרוגש והרגשתי צמרמורות בכל גופי על כל מה שראיתי וחוויתי היום וזה כנראה התפרץ והשתלט עליי עתה ובקושי עמדתי על רגליי לא ידעתי מה נעשה עימי אך הצלחתי להדחיק את רגשותיי איחלתי להם חג שמח ושהבן יחזור בשלום ויצאתי
משם עם הרגשה עילאית ומרגשת על מה שחוויתי היום וכל מה שעשיתי ולא התחרטתי לרגע על השמחה שהצלחתי להביא לשתי משפחות הדואגות ליקיריהם.
את בעלה של האישה ההרה פגשתי לאחר שנים במקרה כאשר עליתי לאוטובוס מס’ 18 הוא היה נהג האוטובוס ומיד הכרתיו
לאחר כעשר שנים בשבת אחת לקחתי את בני בן ה-5 ונסעתי לשכונה זו שוב לראות מה עלה בגורל הבחור (בשכונת שיך-באדר) אך לא הצלחתי לאתר את המשפחה
בכך מסתיים סיפורי מקרים שקרו איתי לפני כ-45 שנה